אמאל׳ה השתגענו

איך לשמור על הסמכות ההורית ועל השפיות בימי הקורונה ובכלל

העקרונות הבסיסים לפי שיטת ״הסמכות החדשה״ של פרופ׳ חיים עומר.

אני מזמינה אותכם ללמוד על קצה המזלג את השיטה שעוררה בי הכי הרבה התפעלות במהלך התואר הראשון בפסיכולוגיה, מדהים כמה שזה נשמע פשוט וכמה זה דורש אימון ומאמץ בפועל.

הסמכות החדשה, אותה מציג פרופסור עומר בספריו, יוצאת מנקודת הנחה כי לא ניתן כיום להשיב את הסמכות ההורית של פעם, אך לא ניתן גם להמשיך לגדל ילדים ללא כל גבולות. הסמכות החדשה מציעה מודל של סמכות המתבססת על חוזק וחוסן הורי, אך לא על כוחניות.

אחד היסודות לכינון של סמכות חדשה הוא נוכחות הורית וקרבה. על ההורה להעביר בהתנהגותו את המסר "אני ההורה שלך ונשאר ההורה שלך. גם כשקשה לך וגם כשקשה לי, לא ניתן לפטר אותי, להתגרש ממני, להרחיק אותי או לשתק אותי" (מתוך: חיים עומר, 'הסמכות החדשה', עמ' 17). מסר כזה גורם לילד להרגיש כי יש לו הורה במלוא מובן המילה, ומסייע להורה להתגבר על התחושה שאיבד את מקומו והפך שולי.

מאפיין נוסף של הסמכות החדשה הינו מחויבות לבדיקה עצמית. לפי הסמכות של פעם, בעל הסמכות הינו "צודק" מעצם היותו בעל סמכות, וכל ניסיון להעמידו על טעותו נתפס כניסיון למרוד. הסמכות החדשה מחייבת נכונות להכיר בטעויות ולפעול לתיקונן. העמדה הבסיסית היא כי גם להורה מותר לטעות, אך מחובתו להודות בטעותו ולנסות לתקן אותה.

חשוב להדגיש כי סמכותו של ההורה אינה נגזרת מהציות של הילד לדבריו, אלא מעצם הסכמתו להורה ומהתמיכה והלגיטימציה לה הוא זוכה מהסביבה. בהתאם לכך, על ההורה להבין כי אין הוא יכול לשלוט על התנהגותו של הילד, אלא רק על תגובותיו להתנהגות זו.

במאמר זה נכיר את העקרונות שמסייעים בנטרול מעגל ההסלמה והריבים בבית. נבין מהי הסלמה וכיצד היא נוצרת, נלמד על עקרון אי ההיגררות, עקרון השהיית התגובה ועל החשיבות שבעקביות, התמדה וההבדל ביניהן.

נטרול מעגל ההסלמה - או במילים אחרות: לא להיכנס לריבים שלא נדע איך לצאת מהם

מהי הסלמה וכיצד היא נוצרת?! הסלמה היא מצב של היגררות לתוך ויכוח מתמשך ולא רצוי עם הילד. לרוב, ויכוחים אלה נוטים להפוך לכוחניים יותר, מתסכלים יותר ופחות יעילים. תהליכי ההסלמה שוחקים בסופו של דבר את ההורה ואת יכולתו להגיב להתנהגויות הילד אותן הוא רוצה למנוע.

דוגמא לשיח מסלים: ילד: אני הולך עכשיו. הורה: אתה לא הולך! ילד: אני כן הולך! הורה: אני אמרתי לך שאתה לא הולך! ילד: אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות! הורה: כל עוד אתה גר בבית הזה, תתנהג לפי הכללים של הבית הזה! ילד: אני לא שואל אותך! (טורק את הדלת בכל הכוח והולך). מוכר? תהליכי הסלמה רבים מתחילים בבקשה כלשהי של ההורה, אשר זוכה לסירוב מצד הילד (למשל, לסדר את החדר, לחזור בשעה מסוימת הביתה, ללכת להתקלח וכדומה). במצב זה עומדות בפני ההורה שתי אפשרויות: להתעקש או לוותר. חשוב להבין כי שתי התגובות הללו מלוות בתחושת תסכול של ההורה. נתאר את שתי התגובות האפשריות:

1. התעקשות: במקרים רבים התגובה לתסכול היא כעס. מתוך אותו כעס אנחנו יכולים לצעוק ולאיים בעונש. הבעיה היא שבתגובה הילד מגיב ביתר עוצמה. הוא צועק חזק יותר ו"מצפצף" על איומיו של ההורה. כך אנו מוצאים את עצמנו במעגל כוחני, אשר לעיתים מוביל אף לקללות ולאלימות.

2. ויתור: לעיתים התסכול יוביל אותנו לוותר על הדרישה. אל מול תגובת הכניעה, ממשיך הילד עם התנהגותו, וחוצה עוד ועוד גבולות. הוויתור מציג את ההורה בעיני הילד ככזה שלא יכול להתמודד עם התנהגויות הילד, והדבר מחליש אותו ואת הסמכות ההורית.

הורים נעים בין שתי תגובות אלה. כשיש עוד איכשהו כוח בוחרים להילחם ולפעמים אין לנו כל כך עצבים וקל יותר לוותר על הדרישות על מנת להימנע מעימות ולקנות קצת שקט. שתי התגובות (עקשנות וויתור) לא יובילו לתוצאה הרצויה. לרוב, הילד לא יבצע את מה שנתבקש בתחילה, ובנוסף לכך, תסכולו של ההורה יגבר וסמכותו תיחלש. לא פעם התנהגותו של הילד נובעת מכך שפיתח הרגלי הסלמה. לאורך שנים למד הילד כי ביכולתו להביא את הוריו לאובדן שליטה על ידי הסלמת התנהגותו, ולעיתים אף לקבל את מבוקשו בעימות. באותו האופן, גם ההורים פיתחו הרגלי הסלמה. הרגלים אלה באים לידי ביטוי ב"פתיל קצר" שאינו מאפשר להורים להישאר רגועים במצב של מחלוקת. כמה מהמאפיינים הברורים לתופעה זו אצל הורים היא נטייתם להרבות לדבר, לשכנע, להטיף, להתווכח, להתנצל, לצעוק ולאיים. מטרתנו הראשונה היא לנסות לנטרל את מעגלי ההסלמה על ידי יישום של שני עקרונות: עקרון אי ההיגררות ועקרון השהיית התגובה, עליהם תוכלו לקרוא בפוסטים הבאים. מטרת שני עקרונות אלה היא למנוע את ההסלמות המרובות בין ההורים לילדים, וליצור מערכת יחסים חדשה שאינה מבוססת על מאבקי כוח אין סופיים.

עקרון אי ההיגררות

המשמעות של אי ההיגררות הינה לא להיכנס עם הילד לעימותים מיותרים, לא "להיגרר" אחריו.

חשוב לזכור כי תגובות של ווכחנות, הטפה וניסיונות לשכנע משמען היגררות שעשויה להוביל להסלמה. במקרים רבים, ניסיונות לשכנע את הילד לא יובילו אותו לשנות את התנהגותו, אלא יאפשרו לו לפתוח את הנושא לדיון. בדיון כזה יכול הילד לקבל את טיעוניהם של הוריו או לא לקבל אותם. מצב זה עשוי להוביל למאבק של "התנצחויות" מילוליות בהן כל צד רוצה להיות "צודק יותר". יתרה מזאת, לא פעם הילד מפגין זלזול בדברי ההורים או מתעלם מהם, מה שגורם להורים להרגיש חסרי אונים מולו.

לא להיגרר, לא להתווכח, לא לצעוק, לא להטיף ולא לאייםהסיכוי להסלמה בהתנהגותו של הילד באותה סיטואציה יפחת.

דוגמא להיגררות:

ילד: אני הולך לשחק עם חברים.

הורה: אתה לא הולך, יש לך שיעורי בית להכין.

ילד: אני כן הולך!

הורה: אני אמרתי שאתה לא הולך!

ילד: אתה לא מחליט! אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות! אני הולך!

הורה: כל עוד אתה גר בבית הזה, אתה תתנהג על פי הכללים שלי!

ילד: אני לא שואל אותך! (טורק את הדלת בכל כוחו ו... הולך).

בסופו של דבר עושה הילד כרצונו וההורים נשארים מאחור מותשים ומתוסכלים. עלינו לזכור כי דיבור יתר הינו גורם בסיסי להסלמה והקצנה, אשר נובע מתחושת חוסר אונים.

דוגמא ליישום עיקרון אי ההיגררות:

ילד: אני הולך לשחק עם חברים.

הורה: אמרנו לך שאנחנו לא מסכימים שתלך לחברים לפני שאתה מכין את שיעורי בית.

ילד: מה איכפת לי! אני לא מכין שיעורים!

הורה: אני מבקשת שתכין את שיעורי הבית ורק לאחר מכן תצא

ילד: את לא תגידי לי מה לעשות! אני הולך!

הורה: (שתיקה).

ילד: אני הולך ואת לא תעצרי אותי! נמאס לי מכם ומשיעורי הבית שלכם!

הורה: (שתיקה).

ילד: אני לא שואל אותך אם ללכת או לא! (טורק את הדלת ו... הולך).

כפי שניתן לראות בדוגמא זו, תגובת ההורה אמנם שונה -הוא הבהיר את עמדתו, אך מעבר לכך, בהתאם לעיקרון אי ההיגררות, שתק ולא נגרר לויכוח. עם זאת, התוצאה היא אותה תוצאה כמו בדוגמא הקודמת -הילד הלך.

חששות שאולי עולות לכם מהעיקרון הזה:

• "אם אני שותק, אני בעצם נכנע לילד": שתיקה אינה כניעה.היא אינה ביטוי לחולשה, אלא להפך: השתיקה מבהירה לילד כי ההורים אינם משתפים פעולה עם ה"הזמנות" שלו לעימות. כאשר ההורה שותק, הוא מבהיר כי עמדתו אינה נתונה לדיון. הילד יכול לצעוק ולהשתולל, אך ההורה נותר בעמדתו כמו עוגן הנעוץ בקרקע בחוזקה.

• "כשאני שותק, אני בעצם מתנתק מהילד. זה עלול לפגוע ביחסים בינינו": חשוב להדגיש כי שתיקה אינה ניתוק. השתיקה לא תפגע בקשר בין ההורה לילד, אך היא תצמצמם את היקף התקשורת הלא נעימה ביניהם. שתיקתו של ההורה, המגיעה לאחר שהבהיר באופן חד משמעי ומדויק את דרישתו, הינה בעלת נוכחות רבה. לפיכך, השתיקה אינה פוגעת בנוכחות ההורית, והיא אף מעצימה אותה. חשוב להדגיש כי המטרה אינה להתעלם מהילד, אלא לא להיגרר אחריו לויכוחים בסיטואציות נקודתיות בהן יש פוטנציאל להסלמה. שתיקתם של ההורים אינה נועדה להעניש את הילד, ואיננו מעודדים התעלמות ככלי ענישה. להיפך, אנו מעודדים הקדשת זמן איכות לילד. זמן זה יכול לכלול גם שיחות משותפות, אולם ויכוחים והטפות אינם מהווים זמן איכות.

• "כשאני שותק, אני בעצם לא מגיב": הורים רבים עשויים לפרש את השתיקה כחוסר תגובה. חשוב להדגיש כי אנו אכן מצפים שההורה לא יגיב מיד; ההורה יגיב, אך הדבר יקרה לאחר שחשב ותכנן את תגובתו בקפידה. המחשבה לפיה יש להגיב מיד לכל אמירה, טענה, תלונה, האשמה או פרובוקציה של הילד מוטעית מיסודה, ומובילה לתוצאות לא רצויות.

בתור תומכת לשעבר בהדרכת הורים בשניידר, אני מבינה מאוד את הקושי ביישום עקרון אי ההיגררות. במקרים רבים הדבר דורש תעצומות נפש וגילוי סבלנות אין סופית. ייקח זמן עד תצליחו להימנע מהיגררות. ואתם לא היחידים שהתקשו ביישום הזה - מניסיון. גם אחרי שתתנסו בזה ותראו את השינוי שזה יכול ליצור בהתמקמות שלכם מול ילדכם, סביר כי יתעוררו מצבים בהם תגררו. יש לקבל אירועים אלה בהבנה, ולא להתייאש או להתמלא באשמה. זה תהליך ובפעם הבאה יהיה יותר אורך רוח. לא להתייאש בגלל מעידה נקודתית. ניתן על פתרונות יצירתיים שיעזרו לא להיגרר (למשל, לצאת מהחדר, להיעזר בהורה השני, לשלוח הודעה לחבר, לשנן מנטרות, "להוציא עצבים" על כדור לחיץ ועוד).

עקרון השהיית התגובה

עיקרון השהיית התגובה יוצא נגד הסברה הרווחת כי יש להגיב מייד לכל התנהגות של הילד. לפי עיקרון זה, תגובה הורית שתיעשה לאחר שההורה והילד נרגעו מהעימות, תהיה יותר אפקטיבית, ובעלת סיכוי נמוך יותר ליצור הסלמה. ההשהיה מאפשרת להורה לחשוב כיצד ברצונו להגיב, ולתכנן את צעדיו. כמו כן, ההשהיה מאפשרת להורה להירגע לפני שיגיב, ובכך מונעת תגובה אימפולסיבית הנובעת מכעס ותסכול.

במצבים המערבים אלימות, חשוב להפריד בין הניצים, ולהגן על הקורבן של אותה אלימות (אח/ חבר/ או אפילו ההורה עצמו). לאחר שמנטרלים את הסכנה הפיזית, ניתן לומר לילד כי התנהגות זו היא אלימות, ובכך לעצור. בכך ההורים מסמנים את ההתנהגות כהתנהגות אלימה, אך לא מגיבים. בהמשך, בזמן שההורים ימצאו לנכון, הם יחזרו לאותה "סימניה", ויבצעו פעולת התנגדות להתנהגות האלימה. פעולת התנגדות זו תהיה מתוכננת היטב.

לעיתים, קשה להורים לקבל את העובדה כי התנהגותו של הילד לא תזכה להתייחסות מיידית מצידם. לפיכך, באפשרותם לציין בפני הילד כי התנהגותו אינה מקובלת עליהם, וכי הם הולכים לחשוב על כך. יש לומר אמירה זו ללא כל רמז לאיום, אלא כקביעת עובדה. עם הזמן ילמד הילד כי היעדר תגובה מיידית מצד הוריו אין פירושה היעדר תגובה כלל.

"מתי להגיב?". אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, אולם יש כלל חשוב בנוגע למתי לא להגיב: אין להגיב בזמן העימות או כאשר ההורה חש כי הוא מונע על- ידי זעם. ניתן להגיב באותו הערב, למחרת, ולעיתים אף כעבור כמה ימים.

תרחיש לדוגמא:

נניח שההורים הגדירו שעות שינה קבועות עבור ילדם. ערב אחר ערב, הילד מסרב ללכת לישון בשעה שנקבעה ומשתולל ברחבי הבית. האם המותשת, גוררת אותו בכוח למיטתו והוא יוצא שוב. היא גוררת אותו שוב למיטתו ומאיימת שבעקבות התנהגותו לא יוכל לצפות מחר בטלוויזיה. בתגובה לדבריה הילד מגביר את השתוללותו ומעגל ההסלמה אותו אנו רוצים למנוע נמשך.

על פי עקרון השהיית התגובה, האם יכולה לומר לילדה כי התנהגותו אינה מקובלת עליה, וכי היא רוצה שילך לישון בזמן – ולעצור כאן.

תגובה הולמת, יכולה להתבצע במועד מאוחר יותר, למשל ערב למחרת. כך, ההורה לא נגרר לסערה יחד עם ילדו, אלא משמש כעוגן יציב ורגוע. למעשה, ההורה מניח "סימנייה" בנקודת העימות, ומאוחר יותר, בזמן שנוח לו וכאשר הוא רגוע, הוא פותח את הנושא בדיוק במקום בו השאיר את הסימנייה, ומגיב בעודו רגוע ושקול.

עיקרון ההשהיה ועקרון אי ההיגררות הם עקרונות משלימים. כשההורה אינו נגרר, הוא אינו שוכח או מקבל את התנהגותו של הילד; הוא יגיב להתנהגות זו, אך הוא יעשה זאת בזמן שנוח לו ובצורה נכונה ושקולה ולא אימפולסיבית. לאחר שאתם והילד רגועים אתם יכולים להגיב בצורה שהחלטתם שהיא הנכונה ביותר ולהצהיר הצהרות שאתם יכולים לעמוד מאחוריהם.

עקרון העוגן

עקרון העוגן מהווה מושג חשוב ובסיסי ביותר בעמדת הסמכות ההורית. עקרון זה חשוב לאו דווקא כאמצעי פעולה, אלא כמצב מחשבתי (state of mind) וכקו מנחה.

עקרון העוגן מתחלק לשני חלקים: עגינה עצמית, ועוגן לילד. בדיוק ככל עוגן, ההורה יצליח לשמור על הספינה ולייצב אותה רק במידה ויהיה מעוגן בעצמו, כלומר, נעוץ היטב בקרקע. בלי עגינה עצמית ההורה לא יוכל לשמש כעוגן לילדיו. העגינה העצמית היא בעצם כל אותן הפעולות שנותנות להורים תחושה של יציבות, עמידות, תמיכה ונחישות.

העגינה העצמית של ההורה מושתת על ארבעה בסיסים:

1. מבנה (רוטינה) – נוצר כאשר ההורים מגדירים חוקים ורוטינות אשר מגינות על הילד, על המשפחה ועל פעולותיהם (סדר יום, שעת שינה קבועה, ארוחות ערב משותפות).

2. נוכחות והשגחה – באמצעות הפגנת נוכחות, הורים מעגנים עצמם באופן בטוח לקרקע ההורית שלהם. לנוכחות יש צד רך וצד נוקשה. הצד הרך מתבטא בזמינות ההורה, כאשר הילד זקוק לקרבתו.

הצד הנוקשה מתבטא בנוכחות כסמכות, כאשר הילד חוצה את הגבול המקובל של התנהגות בטוחה. נוכחות מתבטאת גם במוכנות ההורה ללוות את הילד, לבדוק "מקרוב" במקרה הצורך ולהיות להורה "שעומד על המשמר".

3. תמיכה – מתייחס לדרך בה ההורים מעגנים את עצמם אל תוך רשת של תמיכה. המשפחה המורחבת, היא מקור התמיכה הראשוני של ההורים, כמו גם רשת החברים וקשרי ההורים עם מוסדות בעלי חשיבות (בית ספר, חוגים). תמיכה זו מסייעת לעיגון על ידי יצירת בסיס רחב, לגיטימי, ושקוף, לסמכות ההורית.

4. שליטה עצמית והתמדה – הורים מעגנים עצמם באמצעות יכולתם לשליטה עצמית ורגולציה של רגשותיהם. על ידי הימנעות מהסלמה, עמידה באיומים מבלי חשש, והתנגדות לפוטנציאל המדבק שברגשות השליליים של הילד, הורים מוסיפים משקל לעמדתם, ומחזקים את עגינתם. שליטה עצמית פירושה גם סבלנות, התמדה ונחרצות.

כאשר ההורים מבצעים עגינה עצמית, הם עוזרים לא רק לעצמם ולילדם, אלא לבית כולו. כולם מושפעים מהכאוס שנוצר בעקבות הטלטלות התמידיות של הילד, וכאשר ההורים משמשים כעוגן הם מונעים את הסערות הבלתי פוסקות שחווה הבית כולו.

מבחינה תיאורטית, תפקיד ההורה כעוגן קשור לתיאוריית ההתקשרות, אשר טוענת כי התקשרות בטוחה בין ההורה לבין הילד מאפשרת לילד להתפתח באופן חיובי. לפי תיאוריה זו, על ההורה למלא שני תפקידים חשובים על מנת שהילד יפתח התקשרות בטוחה: עליו להיות "בסיס בטוח", ממנו יכול הילד לצאת ולחקור את העולם שמסביב, וכמו כן, עליו להיות "נמל מבטחים" אליו יכול הילד לחזור בכל עת. הגישה של הסמכות החדשה רואה את תפקיד העוגן כתפקיד נוסף שעל ההורה למלא במטרה להוביל להתפתחות של התקשרות בטוחה אצל הילד.

מוזמנות להיכנס לקבוצה שלנו - ״אמהות מתייעצות״ להתייעץ, לשמוע עוד ולהיות חלק מהקהילה שלנו.

מקורות:

עומר, חיים (2008). הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר, בקהילה מושב בן-שמן: מוד